ריצה בין סבבים: המרווח השקט של לוחם המילואים

עבור לוחמי המילואים, החיים אינם ליניאריים. הם נקטעים, שוב ושוב, באזעקה, בשיחת טלפון, בקריאה פתאומית לחזית. המעבר החד בין שגרה ללחימה, בין עבודה לחול, בין משפחה לשטח – יוצר עומס רגשי שמילים לעיתים מתקשות להכיל. דווקא שם, בין סבבי הלחימה, ברגעי השקט שבין לבין – יכולה הריצה להפוך לעוגן.

למה דווקא ריצה?

ריצה מאפשרת פורקן. הגוף שנמצא במתח מתמשך, מקבל אישור לזוז, להשתחרר. בזמן ריצה משתחררים אנדורפינים – אותם חומרים טבעיים בגוף שמייצרים תחושת רוגע ושחרור, מעין נשימה פנימית אחרי סערה.

היתרון הייחודי למילואימניק הוא ההכרות עם משמעת הגוף – היא כבר קיימת. היכולת לדחוף את עצמך קדימה, למרות הקושי, מוכרת מהשדה. הריצה לא מצריכה פקודה, רק כוונה.

מרחב בלי שאלות

אחרי חזרה משטח – השאלות מתחילות: "איך היה?", "אתה בסדר?", "מה עבר עליך?" – והרבה פעמים אין לך תשובות. הריצה לא שואלת שאלות. היא מקבלת אותך בדיוק כפי שאתה, עם כל הרעש שבפנים. צעד אחרי צעד, הדברים מתחילים להתבהר. לפעמים לא במילים – אלא בתחושת ניקוי פנימית.

בין הטראומה לשגרה – קו רצוף

האתגר הכי גדול של מילואימניק הוא לא הלחימה – אלא המעבר. הריצה יוצרת רצף. היא גשר בין המדים לאזרחות. ריצה לפני יום עבודה, או בסוף יום עמוס, מסמנת לגוף שהחיים ממשיכים, שיש שליטה, שיש משהו שהוא שלך בתוך כל הבלגן.

קהילה מתקדמת יחד

הכוח שבלרוץ בקבוצה הוא כפול: גם הנעת הגוף וגם תחושת השייכות. כשאנשי מילואים רצים יחד – זה לא רק כושר, זו שפה שקטה של הבנה הדדית. אין צורך להסביר מה עברת – כולם יודעים. במקום לדבר – פשוט רצים. וזה מספיק.

לסיכום, ריצה בין סבבי הלחימה היא לא עוד המלצה בריאותית. היא כלי שיקומי, מרחב לנפש הלוחמת, דרך לחזור לעצמך, להתחזק, ולהיות מוכן – לשגרה ולקריאה הבאה.כי גם לוחם צריך רגע שקט לרוץ בו.